עמוד ראשי | שינויים אחרונים | עריכת דף זה | גירסאות קודמות

גירסה להדפסה | Disclaimers

לא בחשבון
כניסה לחשבון | עזרה
 

DUSSERA

תרבות דיגיטלית

חגי תשרי, הנוסח ההינדואי, מסע אחר 77, פברואר 1998 מאת דן דאור


תשרי. חודש יפה בעמק האלים. גשמי הזעף של המונסון פסקו. השמיים הכחולים מתחלפים במהירות בלילה בהיר וקר. בציר הקנביס הסתיים. הטרקאים נסעו לבתיהם, הפריקים ירדו לגואה. בכפרים מסירים את האבק מצלמי האלים והאלות, מלבישים ומקשטים ומכינים אותם למסע השנתי ליריד של קולו. בראש חודש תשרי ('אשווין' בהינדי, בלוח ההודי המסורתי, כמו בלוח העברי, יש חודשי ירח, ועיבור כדי להתאים לשנות שמש), לפני הרבה שנים, התייצב ראמה, גיבור האפוס ההודי הגדול "ראמאייאנה" - ההתגלמות הארצית השביעית של האל וישנו, ויש אומרים אל בזכות עצמו - לקרב האימים מול ראוואנה מלך לאנקה, השד הנורא מרובה הראשים שחטף את סיטה, אשתו היפה והחסודה של ראמה.

ביום העשירי הוא גבר עליו, ואת הנצחון הזה של הטוב על הרע חוגגים מדי שנה ברחבי הודו. תשעה ערבים של "ראמלילה": קריאה ומשחק של תמונות נבחרות מהספור על ראמה וסיטה, האח הנאמן לקשמאנה, והקוף הגיבור הנומאן, האל החביב על ספורטאים. בכמאה מקומות (על פי הגרסא של הטיימס של דלהי, ההינדוסטאן טיימס ספר אלפיים) בדלהי לבדה, על במות ציבוריות, באוהלי ענק ובחצרות, והגדול מכולם, מגרש ענקי ליד המצודה האדומה בדלהי הישנה. בימים, ומסביב למופעים, עשרות אלפי חוגגים צובאים על דוכני האוכל, הפרחים, והמתנות, המקנים לאתרי הראמלילה הגדולים יותר צביון של יריד וקרנבל. אבל מה שמשותף לכולם - גם לקטנים יותר, כמו חצר מתנ"ס לא רחוק מהמלון שבו גרתי, ברחוב הידוע במלונותיו הרבים לתייר החסכן - הוא שלוש הבובות הגדולות - העשויות קנים, נייר והרבה דבק וצבע - של ראוואנה, אחיו ובנו. הבובות ממולאות זיקוקים, ובלילה העשירי ראמה יורה את החץ הקטלני שפוגע בטבורו של ראוואנה - שם החביא מלך השדים את השיקוי שנתן לו את כוחו - מפוצץ את הבובות ומאיר את שמי הלילה למרחוק.

או כך לפחות שמעתי. אחרי שני ערבים של ראמלילה שכונתיים, החלטתי לשמוע בעצת הפקיד בלשכת התיירות וללכת לאתר החגיגות המרכזי ליד המצודה האדומה, ובערב המתאים, ובשעה היעודה, אמנם הייתי שם - אחרי צעדה מהירה באוויר הממריץ, ותור צפוף לבדיקות הביטחון הקפדניות, וסיבוב צפוף לא פחות בין הדוכנים - ואפילו במקום טוב, בשורה הראשונה של הכסאות המתקפלים, ואז התחילו הסידורים. אנשים עלו על הבמה וירדו, הציבו שולחן והתחילו להעמיד עליו גביעים ומגנים, ואז סילקו אותם, אחרי ויכוח ארוך, והעמידו אותם שוב, בסדר אחר, ואז שינו אותו שוב, וקראו לקהל העצום להדק את השורות, והעלו על הבמה תרמילים גדולים והזיזו אותם ממקום למקום, ושוב פנו אל הקהל, הסבלני למדי, בקריאה לסדר. ואז הוציאו מהתרמילים תופים וגיטרות, והנגנים התיישבו, וקמו וירדו מהבמה, וכמה נכבדים עלו ועשו רושם שהם מתכוונים לפתוח בנאומי ברכה, אבל לא, שוב בא הסדרן הראשי והם ירדו, ובנות במדי צופים הסתובבו על הבמה והתיישבו על הכסאות, וקמו. פניו של ידיד מקומי שסיפק לי תרגום מתקצר ומתחמץ של ההוראות מהרמקול הלכו והתארכו, אחרי כשעה וחצי התחיל נהר אדם מתגבר לזרום בכיוון היציאות, ואחרי עוד חצי שעה נשבר גם לנו. למחרת קראתי בעיתון שמופע הזיקוקים היה מרהיב.

מי נתן לראמה את החץ שהרג את ראוואנה הבלתי-מנוצח? בראהמה, כמובן, יאמרו אלפי ישראלים שעולים לרגל לפושקאר, מקום הולדתו של הבורא, וכל מי שמכיר את ה'רמאייאנא'. אבל יש גם נאראטיב אלטרנטיבי, שלפיו מי שהבטיח את נצחונו של ראמא היתה האלה דורגא, שהחג הגדול שלה חל אף הוא בימים שבין כסה לעשור.

יש הרבה אלות בהודו, ואולי צריך לומר שלאלה פנים רבות, ושמות רבים: היא פארוואטי, עקרת בית משועממת שלא מפסיקה לרטון על בעלה המסטול שיווה, והיא לאקשמי, אלת ההצלחה הכלכלית, והיא קאלי, עם הלשון המשורבבת ומחרוזת הגולגולות, וסאראסוואטי העדינה והמוזיקלית, ומעל לכל היא דורגא, הצעירה והיפה והלוחמת הגדולה מכולם, שותה אלכוהול ודם ואוכלת בשר ומקללת, האלה החביבה ביותר על נהגים בהודו, שמעולם לא נכנעה לא לאלים ולא לשדים ולא לכללי ההתנהגות, והיא אמם של האל הפיל, גאנש, ושל אחיו אל המלחמה קראטיקאה, וגם של פארוואטי, ושל לאקשמי. על כל פנים יחד עם ארבעה אלה - ובלי שיווה, אביהם של שני הראשונים, ובעלה של פארוואטי - היא מככבת בחגיגות הדורגא-פוג'א, שבני בנגאל עורכים בדיוק באותם ימים שאחרים חוגגים את נצחונו של ראמה.

לא את עזרתה לראמה הם חוגגים כי אם ניצחון שכולו שלה: הרג השד בעל דמות התאו. השד הזה, מאהישא שמו, השתלט על השמיים והתעמר באלים, ואלה, בראשות שיווה ווישנו, החליטו לרכז את כוחותיהם, ומסערת הרעמים והברקים התגבשה האלה החמושה כמו לוחם נינג'ה והרוכבת על אריה, והשד לבש ופשט צורות, ונהיה אריה, ואדם, ופיל, והיא תפסה אותו בפלצור, וירתה בו חיצים, וגמעה דם, עד שהוא נהפך חזרה לתאו ואז היא תקעה בו קלשון, וכרתה את ראשו.

קשה היה לחשוב על ה'מורטל קומבט' הזה בשיחה עם הגברת סן, על כוס תה וממתקים לא-אכילים, בביתה הנאה בשכונה בורגנית שליוה של יוצאי בנגאל בדרום דלהי, או בסיבוב עם אחיינה המנומס וחובב הקריקט ב"פאנדאל"-ים, סוכות קנים ובדים גדולות שבהם יש תצוגת בובות של משפחת דורגא, דוכני חטיפים ובמה עם כוהן ממלמל, מעלה קטורת, ומברך את הניגשים אליו. אבל בעיני הקהילה דורגא היא גם בת שעזבה את הבית לגור עם בעלה הפרובלמטי על ההר קאילאש בהימאלאיה, ורק ימים אחדים בשנה היא באה לבקר את משפחתה האוהבת, והם מצחצחים את הבית (כשם שחסידיה הקרביים יותר היו מלטשים את החרבות ומצחצחים את הרכב והולכים לכוהן שיזה עליהם מים קדושים), ולובשים בגדים חדשים, ומפנקים אותה במנחות, ויושבים שעות ארוכות ומשוחחים, ואוכלים ממתקים. וביום העשירי לחודש הם מעלים אותה על משאיות וטרקטורים ועגלות ומסיעים אותה לנהר (בדלהי זה היאמונה) ומשיקים אותה לדרכה חזרה אל ההימאלאיה, ולהתראות בשנה הבאה.

הסתיו בצפון הודו הוא עונה של קציר, ולדורגא יש יד גם בזה. אף על פי שאין הרבה מוטיבים חקלאיים בדורגא פוג'א כפי שהוא נחוג בערים הגדולות, כותב דיוויד קינסלי בספרו המועיל "הינדו גודסס", הרי שאפילו שם יש רמז לקשר שלה לפריון והצלחת היבולים: "מושא סגידה מרכזי בחג היא חבילה של תשעה צמחים שונים, נאוואפטריקא, המזוהה עם האלה דורגא עצמה." בין הצמחים שראיתי בפאנדאלים בדלהי, לא זיהיתי את הקנאביס אינדיקה, ולמיטב ידיעתי בניגוד לבעלה (או חתנה), חובב נפאס גדול, האלה מעדיפה את הטפה המרה, אבל באולד מנאלי, כפר מוכר היטב לישראלים רבים, קשה לא להיתקל בו, ובעיקר בצ'ראס, החומר שמפיקים משרף הפרחים של הצמח הנקבי שלו, על ידי שפשוף נמרץ בכפות הידיים. כשהגעתי לשם נאמר לי שמגידולי התרבות בשדות שמעל לכפר לא נשארו אלא לקט שכחה ופאה, ובשביל ה"ג'נגלי" הצומח פרא צריך ללכת הרבה, והאיש שיודע על זה הכי הרבה, היה עסוק במפגש האלים בקולו, ארבעים קילומטר משם במורד עמק הנהר ביאס.

כמו רבים אחרים. ליריד השנתי של קולו מוזמנים כל האלים והאלות של הכפרים בעמק, ומכיוון שהם לא מוכנים לנסוע במכוניות, אנשים נושאים אותם בשניים על אלונקות, והיותר דתיים או הפחות עסוקים מצטרפים למסע הזה. הם באים לקולו כדי לתת כבוד לרגונאת, האל הראשי של העמק, כשם שהאלים התאספו לתת כבוד לדורגא אחרי נצחונה על השד התאו. יריד האלים של קולו נפתח בדסארה - היום שבו הורגים את ראוואנה ושולחים את דורגא חזרה - וביום הירח המלא החג מגיע לשיאו, מה שנותן די זמן לתייר שלא התעייף מהחגיגות בדלהי, להצטרף להמוני התיירים - כמעט כולם הודים, רק קומץ זרים היה שם השנה, אולי משום שבמדריכים כתוב שהחג התמסחר בשנים האחרונות - בקולו.

במגרש הגדול של קולו, עיירה לא מלהיבה בתוך נוף הרים מפואר, מסביב לאוהל המרכזי שבו יושב המלך השמן והממושקף של קולו (הוא גם חבר פרלמנט) ואיתו ראגונת, האל של המשפחה (וגם שם אחר לוישנו, כלומר ראמה), מקימים את מחנה האוהלים של האלים, אוהלים משולשים, מיריעות קנבס בצבע חאקי כהה. ולידו יריד ענק של חנויות ארעיות לבדים, כלי בית, כלים חקלאיים, דשנים, בתי אוכל, ושעשועים - גלגל ענק והגרלות, דוב זקן ומלחית שמברך את המשלמים, ילדה קטנה מתגוללת בחול ופולטת ריר אדום שנדלק מעצמו, יאק שאפשר להצטלם עליו בבגדים מסורתיים של מישהו אחר, חדר מוזרויות עם דיונונים, אלמוגים ותאומים סיאמיים בצנצנת פורמלין, וכו'. אחרי שהאלים ומלוויהם מתמקמים באוהליהם, המקום ואלפי המבקרים נכנסים מהר לשגרה של Mela, יריד שבו העסקים פורחים והדת נוכחת אבל לא לוחצת.

לפי המסורת, שהתחילה כנראה במאה השבע עשרה, האלה האדימבה (או הידימווה) היא הראשונה לבוא, והראשונה לצאת. למרבה שמחתי זו האלה של דונגרי, הכפר השכן למנאלי, שם יש לה מקדש עץ ישן (מאה 16) ויפה מאוד, עם גגות של פגודה ומשקופים מגולפים, בתוך חורשה של עצי מחט גבוהים וישרים. הרבה מבקרים באים לשם, להציץ בפסל השחור שרובץ במין בור בתוך המקדש. "חשבתי שהאלה בקולו השבוע," אני שואל בתמיהה מרצה לאמנות שבאה לכאן לירח דבש עם בעלה, מהנדס הודי אמריקאי, שניהם לבושים בבגדים מסורתיים להצטלם עם היאק. היא הסבירה לי שמה שהולך לקולו זה לא הפסל הקבוע, אלא צלם מיוחד, עשוי כמו כל האחרים, מבדים, קישוטים ומסכות זהב וכסף. ואמנם למרות ההבדלים בכיסוי הראש או השערות, קשה לדעת מי זה מי, ולכן יש בפתח של כל אוהל שלט עם השם. המרצה החביבה מאוד גם סיפרה לי את הסיפור מה"מהאבאראטה" על האדימבה, אחותו של שד מכוער ורשע מאוד, שהתאהבה בבהימה, השני והכי חזק בבני פאנדו, ולמרות שהוא הרג את אחיה, היא חיתה איתו שנה ועשתה לו בן גיבור וקרח.

"תגיד לי," שאלתי את המומחה לקנאביס פרא, כשחזרתי לאולד מנאלי, (גם הוא חזר מקולו, לנוח לפני היום הגדול, האחרון) "האם האדימבה היא אלה בזכות עצמה, או רק אספקט של האלה, שאף הוא בעצם אינו אלא אספקט של האלוהות האחת חסרת הצורה?" (כפי שסבור אחיו, איש שיש לו עניין מועט במעשה הדתי, ואפילו לא טרח לרדת לקולו, למרות שהוא עובד מעט ומשתכר יפה). והאיש, שהוא גם משורר ורועה, ויודע יפה מאוד אנגלית, תלה בי את עיניו החולמניות ואמר, "כן". ואחר כך סיפר לי כמה סיפורים על האלים וגם עובדה אחת.

המקומיים לא מתעניינים בדרך כלל בגאנג'א ("מאריחואנה", תערובת העלים והפרחים של הקנאביס שבמקומות אחרים נהוג לעשן) ומעשנים רק את הצ'ארס, שהם שומרים בצורת עוגיות שחורות שטוחות, ומפוררים ומערבבים בטבק, ושמים בקצה הצר של חרוט קטום וחלול, המכונה "צ'ילאם", שממנו הם שואפים. גם הוא כך, אבל הוא שומר בכל זאת קצת גאנג'א, בגלל המעלות הרפואיות שלה. אם יש לילד הקטן שלו שלשול, הוא מבעיר קצת מהעלים, ומושיב את הילד כך שהעשן יגיע אל פי הטבעת שלו, והשלשול נפסק מיד.

לא כל האלים של העמק מגיעים ליריד השנתי. למשל ואשישטה, האל של כפר קטן לא רחוק ממנאלי. לפני שהוא נעשה אל הוא היה אחד המורים של ראמה ואחיו, וכשהם באו לבקר אותו ומצאו שהוא סובל מקור, ראמה ירה חץ לאדמה, ומעיין מי גפרית חמים פרץ. כיום יש שם מקדש על שמו ובריכה, אבל את הצלם שלו לא מביאים לקולו, אלא מעלים מדי יום לגבעה סמוכה.

גם לא כל האלים מבלים את הלילה במחנה. כשחזרתי לקולו ביום לפני האחרון, וטיילתי ברחובות הצדדיים ראיתי קבוצה של אנשים, עם האלונקה והצלם ועם התופים והחצוצרות הקצרות, נעלמת באחת החצרות. הלכתי בעקבותיהם ואיש נעים הליכות אחד הזמין אותי לחדר שבו עמד הצלם (אל נחש, אבל כאמור הוא לא נראה שונה מהקולבים עם הבדים ומסכות הזהב המרוקעות האחרים). מסביב לחדר הריק ישבו אנשים ודיברו. התברר שבעל הבית קרוב משפחה של מישהו בכפר, והוא הזמין את האל ומלוויו לבלות את הלילה בבית (די קר באוהלים).

מקור: http://digicult.net/mediawiki/index.php/DUSSERA

דף זה נצפה 2893 פעמים. שונה לאחרונה ב 13:43, 23 אוג' 2006.


[עמוד ראשי]
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
מאמר אקראי

עריכת דף זה
שיחה על דף זה
גירסאות קודמות
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים

דפים מיוחדים
דווח על באגים