עמוד ראשי | שינויים אחרונים | עריכת דף זה | גירסאות קודמות

גירסה להדפסה | Disclaimers

לא בחשבון
כניסה לחשבון | עזרה
 

משבר אמון במדע - פרופ מנחם חנני

תרבות דיגיטלית

האימפקט של האינטרנט - NetImpact - אקדמיה וחינוך


משבר אמון במדע?

מאת פרופ' מנחם חנני

התפרסם בגליליאו מס' 53

ד"ר דיצה ברניר (שם בדוי) היא חוקרת צעירה באחת האוניברסיטאות בישראל. לפני שנתיים קיבלה מינוי אקדמי במחלקה לביולוגיה של התא. בבוקר זה, כמו בכל בוקר, היא פותחת את תיבת הדואר שלה במזכירות המחלקה וגם את תיבת הדואר האלקטרוני שלה, ברגשות מעורבים. מצד אחד תיבת הדואר עשויה להכיל בשורות טובות, למשל, הודעה על אישור הצעת מחקר שעליה עבדה חודשים אחדים. תקציב המחקר, אם יאושר, יאפשר לה לפתח נושא מבטיח שאותו החלה לחקור בעת האחרונה. בכסף שתקבל היא תוכל לשלם משכורות לעובד מעבדה ולסטודנטים, וכן לרכוש ציוד ואספקה הדרושים למחקר. אולי גם תקבל באותו בוקר הודעה משמחת מעורך של עיתון מדעי חשוב המודיע לה שמאמר מדעי ששלחה לעיתון, המבוסס על עבודה של השנתיים האחרונות, התקבל לפרסום. מצד שני, תיבת הדואר עשויה להכיל הודעה על דחיית הצעת המחקר, או מכתב מעורך העיתון המודיע לה שהמאמר ששלחה אינו ראוי לפרסום, לרוב בצירוף המלצה לשלוח את המאמר לעיתון אחר. מכתבים כאלה לא רק שקובעים את מצב רוחה של ד”ר ברניר לאותו יום או את עתידה המקצועי, אלא הם עשויים לקבוע את גורל חייה המקצועיים, וזאת משום שתקציבי מחקר ופרסומים מדעיים הם אמות המידה העיקריות למינוי או להעלאה בדרגה באוניברסיטה. כמובן שללא תקציב עלולה תוכנית המחקר להישאר במגירה ואולי לא תמומש לעולם. לא פחות מדאיגה היא האפשרות שלא תוכל לשלם משכורת לעובד מעבדה שהכשירה תוך השקעת מאמצים רבים, וכן לסטודנט שהתחיל לא מכבר עבודת מחקר לתואר שני בהדרכתה. מכיוון שלד”ר ברניר אין מינוי קבוע באוניברסיטה, כישלון להשיג מימון ולפרסם את מחקריה פירושו שתוך שנים אחדות תאבד את משרתה באוניברסיטה.

אבל ד”ר ברניר אינה יחידה. מדי בוקר, בכל רחבי העולם, במוסדות מחקר פרטיים וציבוריים, באוניברסיטאות ובבתי חולים, רבבות מדענים פותחים את תיבות הדואר שלהם בלב פועם. אפילו פרופסורים ותיקים תוהים מה יעלה בגורל הצעות המחקר והמאמרים שלהם. גם הם מתרגשים כשהם מתבשרים שמאמר שלהם מתקבל לפרסום. לא נדיר לראות כי בסתם יום של חול עורכים במעבדה מסיבה ופותחים בקבוק שמפניה לציון קבלה של מאמר לפרסום. גם לחוקר ותיק, רצף של הודעות שליליות עלול להביא לידי הפסקת פעילותו המחקרית. ידועים מקרים של פרופסורים שנשארו לבדם במעבדה לאחר שהתייבשו מקורות המימון שלהם.

נשאלת השאלה, מי הם הקובעים גורלות בעולם המחקר? איך נקבע איזה מאמר מדעי יפורסם ואיזה לא, ומי יזכה במימון המחקר שלו? את התשובה נוכל לקבל כשנמשיך לפשפש בתיבת הדואר של ד”ר ברניר. בין המכתבים שקיבלה באותו בוקר נמצאת מעטפה עבה שנשלחה אליה מעורך של עיתון מדעי בין-לאומי. העורך מבקש ממנה להיות סוקרת (שופטת) של מאמר בתחום התמחותה, שנכתב ע"י קבוצת חוקרים אירופאית. לא מזמן גם התבקשה ד”ר ברניר לסקור הצעת מחקר שנכתבה בידי חוקר מאוניברסיטה אחרת בישראל ולתת חוות דעת אם ראויה ההצעה לתמיכה כספית. בשני המקרים התבקשה ד”ר ברניר לשמור על סודיות, והובטח לה שהאנונימיות שלה תישמר. כך, בידיה של ד”ר ברניר לקבוע גורלות של חוקרים אחרים, כמו שגורלה שלה נקבע ע"י חוות דעת של עמיתים. שיטה זו של peer review , או סקירה ע"י עמיתים (סע"מ) היא אחת מאושיות העולם המדעי זה שנים רבות, וכמו כל תהליך שיש בו מצליחים ומפסידים, הוא מותקף מכיוונים שונים. הביקורת על סע"מ התגברה בשנים האחרונות בשל העלייה במספר המדענים בעולם והעדר עלייה מקבילה במשאבים המוקצבים למחקר. מצב זה הביא לידי תחרות קשה בין החוקרים על תקציבי מחקר, ועל פרסום מאמרים, בעיקר בעיתונים היוקרתיים. יש טענות שמוסד הסע"מ גורם לקיפוח של חוקרים צעירים. מועלית גם הטענה שלעתים הסודיות האופפת את התהליך מאפשרת "לסגור חשבונות" אישים או לפגוע בחוקר המתחרה בסוקר. היו מקרים שסוקרים "גנבו", רעיונות ואף תוצאות ממאמר או מהצעת מחקר שהיו אמורים לסקור. . .

בשנים האחרונות היה סע"מ לנושא מדובר מאוד בקהילייה המדעית, והוא נעשה לשטח מחקר בפני עצמו. מדענים, ובמיוחד אלה שמתעניינים בסוציולוגיה של המדע, וכן עורכי כתבי עת מדעיים, החלו לבחון נושא זה בחינה שיטתית ומדעית. הסיבה לכך אינה רק ההיבט האישי (החשוב כשלעצמו), אלא גם חשיבות הנושא למדע בכלל ואף לחברה כולה. סקירה-על- ידי-עמיתים קובעת במידה רבה את דמותו של המדע שכן היא תורמת להחלטה לאילו כיווני מחקר יוקצבו כספים. יותר מכך: ההחלטה אם לפרסם או לא לפרסם קובעת בעצם מה יתקבל כאמת מדעית ומה לא. פרסומם של ממצאים מדעיים בכתב עת מדעי הוא בעצם אישור שהממצאים נבדקו בידי מומחים ונמצאו נכונים. הסע"מ מהווה את הסמכות העליונה במדע: לאחר שהתפרסם מאמר מדעי מצטטים אותו מדענים אחרים, וכך הוא משמש נדבך למחקרים נוספים. החלטות בתחומים מקצועיים רבים מבוססות על פרסומים מדעיים. למשל, רופאים משתמשים בתרופות או בשיטות טיפול חדשות לאחר שקראו עליהן בספרות המקצועית. חברות לציוד רפואי ולתרופות מצטטות מאמרים מהספרות הרפואית כעדות ליעילות מוצריהן. מהנדסים מאמצים שיטות חדשות לבנייה (של גשרים, כבישים, תקרות לבניינים, מטוסים, ועוד) על סמך מאמרים מקצועיים. כלומר, שיטת הסע"מ קובעת גם בעניינים של חיים ומוות. לגושפנקה שמעניק הפרסום בכתב עת מדעי יש משקל גם מחוץ לעולם המחקר. לעתים קרובות כשמוזכר ממצא מדעי בעיתונות הכללית, מציין הכותב שהנתונים הוצגו במאמר מדעי, עדות לכך שהם אמת לאמיתה.

כמובן שעשויים להיות מאמרים מדעיים שנויים במחלוקת, אבל אז חובת ההוכחה חלה על המבקרים. מחלוקות מדעיות קיימות, אך אינן נפוצות, כי עורכי עיתונים מדעיים וסוקרים נזהרים מהו. פרסום מדעי שהוכח כי איננו נכון יפגע מאוד בשמו הטוב של העיתון. עיתונים מדעיים מדורגים לפי המספר הממוצע של ציטוטי המאמרים המתפרסמים בהם, והעורכים דואגים לשמור על מקומו של עיתונם בדירוג, ואף לשפרו. הכלל בפרסום מדעי הוא שעליו להכיל נתונים מפורטים על שיטות העבודה כדי שחוקרים אחרים יוכלו לשחזר את התוצאות במעבדתם. לכן ההנחה היא שמה שפורסם נכון ואמיתי, כי אם אין זה כך, חוקרים אחרים עשויים לחשוף טעות או דיווח שגוי במחקר. עם זאת, לעתים מתגלה בדיווח המדעי רמאות מסוגים שונים. בשנים האחרונות הפכה תופעה זו נפוצה יותר, ייתכן שבשל התחרות הגוברת בין החוקרים. נושא האתיקה במחקר חשוב ואף קשור לנושא הסע"מ שאנו דנים בו, אך לא בו נעסוק כאן.

במאמר מוסגר נציין כי לא כל עיתון מדעי משתמש בסע"מ כדי להחליט מה יפורסם בו. עיתון כמו "גליליאו" אינו מפרסם מאמרים המבוססים על מחקר מדעי מסוים ('מאמרים ראשוניים'), אלא לרוב סקירות המסכמות את הידע בשטח נתון. ידע זה נאסף ממספר רב של מחקרים ראשוניים, דיווחים בעל פה, ספרים וכו'. לפני שנים אחדות התפרסם ב"גליליאו" מכתב למערכת שבו התלונן הכותב על שגליליאו סרב לפרסם מאמר שלו, שכָּלל תיאוריה חדשה בפיזיקה. הטענה לא הייתה מוצדקת, שכן אם רצה הכותב לפרסם את התיאוריה שלו היה עליו לשלוח את המאמר לכתב עת בפיזיקה שלרשותו מנגנון סע"מ. סוג אחר של פרסום חידושים מדעיים הוא הפרסום בעיתונות הכללית, למשל בעיתונים היומיים. עיתונים אלה מבשרים, לעתים בכותרות בולטות, על חידוש מסעיר כמו גילוי תרופה לסרטן וכו'. כתבה כזאת יכולה לנבוע מפנייה של חוקר לעיתונאי, או מהתלהבות יתר של עיתונאי ששמח לכתוב על פריצת דרך במדע. החיסרון בכתבות כאלו הוא שתוכנן אינו עובר ביקורת מקצועית כלשהי. הציבור הקורא את הכתבה מקבל את הדברים כפשוטם, והחוקר מוצף בפניות של חולים נואשים המחפשים את תרופת הפלא. העניין ב'חידוש' שוכך במהרה -- עד הפרסום של תרופת הפלא הבאה.

כיצד פועלת השיטה? – כדי לתארה הבה נחזור לד”ר ברניר. בשעה טובה היא סיימה מחקר מסוים, ניתחה את הנתונים, הכינה את התרשימים והטבלאות, ולפני שהחלה בכתיבת המאמר היא התחבטה בשאלה לאיזה עיתון תשלח אותו. קיימים בעולם עשרות אלפי (!) כתבי עת מדעיים, ולפעמים לא קל להחליט איזה מהם מתאים לפרסום המאמר. כיום, רוב כתבי העת ספציפיים מאוד, וזאת בשל מגמת ההתמחות ההולכת ומתגברת. בשטח הרפואה יש מספר עצום של עיתונים העוסקים בתת-מקצועות ברפואה כמו מחלות מערכת העיכול בילדים או כירורגיה של כף היד וכו'. בשטח הנוירולוגיה למשל, יש מספר עיתונים כלליים, ועוד רבים העוסקים בתת-התמחויות, כמו במחלות עצבים ספציפיות: מחלת פרקינסון, אלצהיימר וכו'. ברפואה יש בסך-הכל מספר קטן של עיתונים כללים, דוגמת ה- Lancet הבריטי. מאמר יפורסם בעיתון זה רק אם הוא בעל עניין לציבור גדול של קוראים, או שהוא מתאר גילויים בעלי ערך רב במיוחד. לאחרונה, למשל, התפרסמו ב- Lancet מאמרים העוסקים בתרופות לאיידס. גם בשטחי מחקר כמו כימיה ופיזיקה קיימים עיתונים כלליים ושפע של עיתונים העוסקים בתת-תחומים. לרבות מחברות ההוצאה לאור בעולם יש אתרים באינטרנט, ומעניין לבחון את מגוון כתבי העת שהן מוציאות (ראו אתרים של Blackwell Scientific או Elsevier). חברת Elsevier מוציאה לאור כ- 2,000 כתבי עת מקצועיים, ביניהם הנקראים: "תיאבון" , "שִׁלייה" וגם "ניהול אסונות".

בכל תחום מחקר – יהא זה רפואה, חקלאות, פיזיקה או גיאולוגיה, או בתת-תחומים כמו נוירולוגיה, פיזיולוגיה של הצמח או פיזיקה גרעינית, קיים דירוג של כתבי העת. הדירוג נקבע לפי המספר הממוצע של ציטוטים מאותו עיתון בעיתונות המדעית, וכן לפי היוקרה שצבר העיתון במשך השנים. ברור שכל חוקר שואף לפרסם את מאמריו בעיתון הטוב ביותר, אבל לרוב לכך אינו גדול, שוב בגלל התחרות. העיתונים שבראש הפירמידה, כמו Nature או Science מפרסמים רק אחוז קטן מהמאמרים הנשלחים אליהם. לכן, החוקרים שולחים לרוב את מחקריהם לעיתונים מתמחים, בהם סיכוי ההצלחה טוב יותר. מעניין לציין שרוב העיתונים המדעיים מפרסמים רק בשפה האנגלית, ובכלל זה גם עיתונים היוצאים לאור בארצות שאינן דוברות אנגלית – כמו גרמניה, ארצות סקנדינביה, יפן וישראל. דבר זה נותן יתרון לחוקרים מארצות דוברות אנגלית (אבל לאו דווקא למדענים ששפת אמם אנגלית, ראו בהמשך).

בהתחשב בשיקולים החליטה ד”ר ברניר לשלוח את המאמר שלה לעיתון המתמחה בביולוגיה של התא. עיתון זה, כמו רבים אחרים, דורש מהמחברים שימליצו לעורך על מומחים אחדים בשטח, העשויים להיות סוקרים מתאימים. בנוסף, יכול גם להוסיף שמות של עמיתים שהוא מבקש שלא יהיו סוקרים, מכיוון שבחירתם עלולה ליוצר מצב של ניגוד אינטרסים. הדבר עשוי לקרות כאשר קיימת תחרות עם חוקר מסוים, תחרות שעלולה להפריע לו להיות אובייקטיבי. בכל מקרה הרשימה היא המלצה בלבד, וד”ר ברניר לא תדע מי הם המדענים שסקרו את עבודתה. העורך המקבל את המאמר שולח אותו לפי שיקול דעתו, או בהתייעצות עם חברי המערכת של העיתון ל- 2 - 3 סוקרים, ואלה מתבקשים לשפוט את המאמר לפי קני מידה של התאמה לעיתון, תקפות שיטות המחקר, מקוריות, באיזו מידה התוצאות מתאימות למסקנות, בהירות הכתיבה ועוד.

כשלושה חודשים לאחר ששלחה את המאמר לעיתון קיבלה ד"ר ברניר מכתב מהעורך ובו הוא מודיע לה שלאור חוות דעתם של שלושה סוקרים אין הוא יכול לקבל את מאמרה לפרסום. למכתב צורפו שלוש חוות דעת. סוקר אחד כתב בקיצור שאין במאמר די חידוש, וציטט כמה מאמרים שלדעתו כבר הביאו את מרבית הממצאים שבמאמרה. ד"ר ברניר, אף על פי שכבר הייתה מורגלת באכזבות כאלה, רגזה למקרא חוות דעת זו,מכיוון שלמאמרים שהזכיר הסוקר כמעט שלא היה קשר לעבודתה. היא התרשמה שהסוקר הקדיש זמן מועט לקריאת מאמרה או שאינו בקיא בשטח המחקר. הסוקר השני כתב חוות דעת מפורטת והעיר על כמה נושאים, בעיקר טכניים, אך לא העלה שום ביקורת מהותית. דעת הסוקר השלישי היתה פושרת. ד"ר ברניר הסיקה שהעורך שלח את המאמר לסוקר השלישי לאחר שהתקשה להגיע להחלטה על פי שתי חוות הדעת הראשונות, ומכיוון שחוות הדעת הנוספת לא הייתה חיובית באופן בולט, החליט לדחות את המאמר. ד"ר ברניר הרגישה שנעשה לה אי צדק, אך לפי ניסיונה, ערעור על ההחלטה הוא חסר סיכוי. בשיחה שהייתה לה באותו יום עם עמית מהמחלקה טענה בכעס ששיטת הסע"מ פשטה את הרגל, אך לא יכלה להציע שיטה הוגנת יותר.

חוויות דומות הן מנת חלקו של כל חוקר. ידועים סיפורים על מחקרים שנידחו שוב ושוב בשל היותם חדשניים מדי, ולבסוף התקבלו לפרסום בעיתון שדירוגו נמוך. רק לאחר שנים נתבררה חשיבותם ומחבריהם זכו פרסום עולמי. דוגמה היסטורית מפורסמת הוא המקרה של הנזיר האוסטרי גרגור מנדל שגילה את החוקים הבסיסיים של התורשה ע"י מחקר באפונה. הוא פרסם את תוצאות מחקרו בנושא זה ב- 1865. למרות שהמאמר היה זמין לחוקרים בזמנו (וחלקם אף היו מודעים לו), הוא לא זכה כלל לתשומת לב, יתכן מפני שהקדים את זמנו. רק ב- 1900, שנים לאחר מותו של מנדל, "התגלה" המאמר והפך לאבן יסוד.

כאמור , בשנים האחרונות סע"מ נמצאת תחת ביקורת קשה, ולא רק משום שחוקרים מרגישים שקופחו, אלא משום שמחקרים מדעיים הראו שהשיטה פגומה בעיקרה. נעשו כמה מחקרים שהשתמשו בשיטות מדעיות כדי לבדוק את אמינות הסע"מ. במחקר אחד שפורסם בשנת 2000 בעיתון Brain (וברור שמחקר זה עצמו עבר בהצלחה את תהליך הסע"מ!) בדקו שני חוקרים בריטיים עד כמה אפשר לסמוך על תהליך הסע"מ. הם קיבלו נתונים מעורכים של שני עיתונים בשטח מדעי המוח וכן ממארגני שני כינוסים בשטח זה. העיתונים שלחו מאמרים לסקירה לשני סוקרים, ואילו מארגני הכינוס הפנו את התקצירים שנשלחו אליהם ל- 14 או 16 סוקרים. ההנחה הבסיסית שביסוד הסע"מ היא שהשיטה אובייקטיבית, ולכן מניחים שברוב המקרים תהיה בין הסוקרים הסכמה על איכות המאמרים, כי הרי סוקר הוגן הבקיא בשטח יכול להבחין בין מאמר טוב למאמר גרוע. התוצאות שהתקבלו הפתיעו: ההסכמה בין שני הסוקרים לקבל מאמרים לפרסום הייתה בערך 50%. ניתוח סטטיסטי הראה ששיעור ההסכמה קרוב לצפוי לו התהליך היה אקראי! כלומר, אותן תוצאות היו מתקבלות אם העורך היה מחליט לקבל את המאמרים ע"י הטלת מטבע, אם "עץ" - לקבל, ואם "פלי" - לדחות.

לגבי התקצירים שנשלחו לכינוס, אף על פי שמספר הסוקרים עלה על עשרה, היו הבדלים גדולים בחוות הדעת של הסוקרים. תוצאות אלה מטילות ספק באמינות הסע"מ, ובעצם באמינות כל שיטת הפרסומים המדעיים. יהיו כאלה שיטענו: "מה בעצם הבעיה? סוקרים הם בני אדם, ויש מידה רבה של סובייקטיביות בהערכות של בני אדם שונים". אבל סובייקטיביות זו היא בדיוק הבעיה: אם אין קריטריונים אובייקטיביים לאיכות של מאמר מדעי, לכל שיטת הסע"מ אין משמעות.

נראה שמחברי המחקר עצמם נבהלו במקצת מהתוצאות שקיבלו והם מזדרזים לומר שהדרכה טובה יותר של הסוקרים עשויה לעזור. הם מצטטים מחקר קודם שהראה שאם הסוקרים עובדים בעזרת טופס מפורט להערכה, ההסכמה טובה יותר. רעיון אחר הוא לשלם לסוקרים בעבור מאמציהם. ככלל, הסוקרים עובדים ללא תשלום, ואולי, אם יקבלו תמורה לעבודתם, יקדישו יותר זמן ותשומת לב. אבל תקפותו של רעיון זה לא נבדקה. החוקרים מנסים לסיים את מאמרם בנימה חיובית, וטוענים שגם אם הסע"מ אינו אמין בכל זאת יש בו תועלת, כי הצעות הסוקרים לתיקונים במאמרים ודאי תורמות לאיכות המאמרים. הם נעזרים גם בטענה שתהליך הסע"מ נותן לפחות מראית עין של שיפוט לפי איכות, אבל נראה שהם עצמם אינם מייחסים לכך משקל רב. הם מסכמים את מאמרם בתלונה על העלות הגבוהה של השיטה ועל העובדה שהיא מדכאת חדשנות.

מובן שפרסום המחקר עורר תגובות. באחת מהן, שהתפרסמה בפברואר 2001 תחת הכותרת "האם משהו רקוב בבסיסו של המדע", טוען החוקר בריטי דיוויד הורובין (Horrobin), שהוא אחד המובילים בביקורת על הסע"מ, שחוסר החדשנות והמקוריות במחקר המדעי מקורם בעיוותים שיצר תהליך הסע"מ. לדעתו, בשטח המחקר שלו (פיתוח תרופות להפרעות נפשיות) כמעט לא התחדש דבר ב- 50 השנים האחרונות, ואולי זו תוצאה של שיטה לקויה של הקצאת כספים (שכפי שראינו, גם היא נקבעת בתהליך הסע"מ). גם אם בדרך כלל השיטה הוגנת, יש לדעתו חשש שסוקרים יעדיפו להקצות כספים למחקרים שהולכים בתלם, ולא למחקרים המעלים רעיונות נועזים וחדשניים. השיטה מעודדת, אם כן, בינוניות ולא מצוינות. חוקר זה הציע חלופה מעניינת לתהליך הסע"מ בשטח של חלוקת מענקי מחקר. לדעתו יש לתת לכל חוקר סכום שנתי אחיד, ללא כל הצעת מחקר ותהליכי סקירה. דבר זה יבטל את ההוצאות הרבות הכרוכות במנגנון ניהול הסע"מ, ויותר מכך, מדענים משקיעים עד 50% מזמנם בכתיבת הצעות מחקר ובסקירה של הצעות של חוקרים אחרים. לפי הצעתו בזבוז זמן זה יימנע. ההצעה, שפורסמה ב- 1998 עדיין מחכה ליישום.

חוסר האובייקטיביות שביסוד הסע"מ בא לידי ביטוי בדרכים שונות. למשל, הסוקר מתבקש להעיר על הסגנון והלשון של המאמר. מתברר שארץ מגוריו של המחבר משפיעה על הערכת היבט זה. בעיתון Nature התפרסם מכתב של חוקרת ילידת אנגליה, שכל עוד גרה באנגליה מעולם לא קיבלה ביקורת על איכות הלשון של מאמריה. אבל משעברה לגור בברזיל ושלחה משם מאמרים החלה לקבל הערות על האנגלית ה"קלוקלת" שלה, בצירוף עצה לתת את המאמר לאדם דובר אנגלית לפני שהיא שולחת אותו לעיתון . . .

בעקבות תלונות כמו זו, העלו מדענים השערה שהבעיות בתהליך הסע"מ קשורות בנטיות האישיות של הסוקרים. למשל, הוצע שאם הסוקר לא יידע את זהות מחברי המאמר, שיפוטו יהיה אובייקטיבי יותר. רעיון זה נבדק והתוצאות היו חד-משמעיות: איכות השיפוט לא השתפרה כאשר לסוקרים לא נודעה זהות המחברים. גם מחברי מחקר זה טוענים שהיתרון בהסתרת זהות המחברים הוא מראית עין של אובייקטיביות.

רעיון מהפכני שהוצע לשיפור תהליך הסע"מ היה להגדיל את שקיפות התהליך: הסוקר יחתום על הדו"ח שלו וכך יהיה חשוף לעיני המחברים. נטען שהסודיות האופפת את תהליך הסע"מ נותנת כוח רב מדי בידי הסוקרים, והם יכולים לכתוב ככל העולה על רוחם ללא חשש. עיתונים אחדים מאפשרים לסוקר להזדהות, אבל התברר שהסוקרים היו נכונים להיחשף כשחוות הדעת הייתה טובה, אך נכונות זו נעלמה במקרים שחוות הדעת הייתה שלילית. הנכונות להזדהות כאשר הדו"ח חיובי מובנת כי הסוקר יכול לזכות ב"נקודת זכות" אצל המחבר, ודבר זה עשוי להביא תועלת ביום מן הימים (כבר אמרנו שמדענים הם סך הכל בני אדם?). בעיה נוספת היא שאם המחבר יודע את זהות הסוקר הוא עלול לנסות לנהל אתו משא ומתן תוך עקיפת העורך. הדבר עלול להתבטא בהפעלת לחצים ועסקות מפוקפקות של "עזור לי ואעזור לך".

כאמור, תהליך הסע"מ נעשה תחום מחקר בפני עצמו. כבר היו מספר כינוסים בין-לאומיים בנושא זה, בהשתתפות מאות אנשים. כמו שמקובל במדע, המאמרים המתפרסמים בשטח זה מסתיימים לרוב במשפט הסתמי "יש צורך במחקר נוסף בשאלות שהועלו במחקר זה". אבל האם נראה פתרון לשאלת הסע"מ? יש מדענים המכירים בחולשותיה של השיטה, אך אינם מוצאים לה תחליף. בדומה לצ'רצ'יל שאמר שהדמוקרטיה היא שיטת הממשל הגרועה ביותר שיש, חוץ מכל שיטות הממשל האחרות שנוסו, הם טוענים שהסע"מ אינו טוב, אבל שיטה אחרת תהיה גרועה אף יותר. ברור שמרבית המדענים הוותיקים (שהם בעיקר אלה שקובעים כיצד מתנהל המדע) הצליחו די טוב עם השיטה הקיימת, ומדוע שישאפו לשנות אותה? כותב שורות אלה עוסק במחקר יותר מ- 30 שנה וכבר התרגל לשיגיונות של הסע"מ, הן כסוקר והן כנסקר. קשה להאמין שבשנים הקרובות יחול שינוי מרחיק לכת בשיטת הערכת מחקרים. השיטה חורקת מאוד, אבל בכל זאת עובדת. הביקורת המוטחת בסע"מ עשויה להביא לידי שיפורים קלים בלבד, אבל בכל זאת היא חשובה משום שהיא מביאה למודעות החוקרים והציבור הרחב שלא כל מה שמתפרסם בעיתונות המדעית הוא אמת מוחלטת. קצת ספקנות כלפי מה שמתפרסם לא תזיק.

אני יכול להרגיע את הקורא, המודאג מכך שאין אובייקטיביות בשיפוט המחקר המדעי. ברור לכול שלמרות הפגמים בשיטה יש התקדמות רצופה במדע ב- 300 השנים שבהן קיים תהליך הסע"מ. המדע מתפתח בדומה לאבולוציה של דרווין. מחקרים גרועים או בלתי חשובים, אפילו אם פורסמו בעיתונים היוקרתיים ביותר, נשכחים ורק תופסים מקום במרתפים מאובקים של ספריות. לעומת זאת, מחקר טוב מוליד מחקרים טובים אחרים.

ומה יעלה בגורלו של מאמרה הדחוי של ד"ר ברניר? סביר שבסופו של דבר היא תצליח לפרסמו בעיתון מדעי, גם אם פחות מכובד ממה שרצתה. כיום חלק ניכר מהמאמרים המדעיים ניתנים לאיתור באינטרנט, ואפשר למצוא אותם לפי נושאים או לפי שמות מחברים. כך, הקורא המתעניין יוכל, אפילו בעוד שנים רבות, למצוא את המאמר, ואם הוא באמת חשוב ומקורי, ללמוד ממנו, לצטט אותו ולהחיות את העניין בו. כך, למרות חסרונות הליך הסע"מ, המדע ימשיך להתקדם. עם זאת, הבעיה האישית של חוקרים כד"ר ברניר נשארת, כי אפילו אם סוף התהילה לבוא, היא עלולה לבוא מאוחר מדי.

אתרי אינטרנט של שני מול"ים של כתבי עת מדעיים:

www.blackwell-science.com

www.elsevier.nl


[עמוד ראשי]
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
מאמר אקראי

עריכת דף זה
שיחה על דף זה
גירסאות קודמות
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים

דפים מיוחדים
דווח על באגים