עמוד ראשי | שינויים אחרונים | עריכת דף זה | גירסאות קודמות

גירסה להדפסה | Disclaimers

לא בחשבון
כניסה לחשבון | עזרה
 

הבן הגרי, האבא של פניני ורוח הקודש של המדרשה

תרבות דיגיטלית

מאמר מאת גבי בן-משה

חשוב: אני מנסה להגיד פה מה מציק לי. זה לא אישי, אבל זה מערב אנשים שקרובים אלי, אולי את או אתה. אם את/ה מור/ה/אומנ/ית או סטודנט/ית במדרשה ואת/ה נעלב/ת אישית ממה שיאמר בגילוי הדעת הבא, אז או שאת/ה ממש רגיש/ה בצורה שמערפלת את התבוניות שלך או שאף-פעם לא קיבלת מחמאה מחיים לוסקי.

אני ביליתי ו(לצערי) עדיין מבלה מזה 6 שנים בקמפוס הדרדסי של המדרשה לאומנות בית ברל. אני עכשיו תקוע בשיעורי השלמה. נראה לי לוקח יותר מתקופת חיים אחת כדי לסיים תואר בארץ ופעמיים את תקופת החיים הזאת לשלם עליו. אחרי שנה ראשונה שבה השתנתי על כולם בקשת ושנה שנייה שבא הייתי בדיכאון מהמקום המשמים הזה - ששכנע אותי לעזוב לפגרה של שנתיים נוספות – לבסוף חזרתי לשנה האחרונה בתור תלמיד בנוכחות מלאה מן המניין. העברתי אותה בניסיון להציג את עצמי בתור אדם נאור, בוגר ונחמד שאפשר לדבר איתו על הכול. ראש פתוח להצעות חדשות. אחת הסטודנטיות שלמדה איתי עוד במחזור הקודם אשכרה באה ואמרה לי "תגיד, זה רק אני או שאתה נחמד יותר?” אמרתי לה שכן, שאני מנסה משהו חדש ושנראה איך זה יעבוד. בסופו של דבר, מה שיצא מזה זה: 1. בביקורת עבודות הראשונה שלי, שבה הצגתי בת זונה של עבודת סאונד עם סימפול משיר של פיר-פקטורי, הנהנתי בהסכמה תמוהה כשרועי רוזן נתן לי על הראש על זה שהחדר נראה לו ריק מדי - שוב, זאת הייתה עבודת סאונד למען השם. יאיר גרבוז אמר שזה לא מנוסח או אנלאידע מה הוא אמר. כנראה שאינדאסטריאל מטאל קשה מדי לאוזניים שמאלניות אמיתיות. אני כנראה יותר ליברל משמאלני וזה מהווה בעיה עבור אנשים מסוימים. הרי כולם במדרשה יעדיפו להקשיב ל-בית הבובות בזמן שהם רודים באנשי התחזוקה הערבים על זה שהמקרן לא פועל כי המוח השמאלני האינטלקטואלי שלהם היה עסוק מדי בהגיגים על פסיכואנליזה והכיבוש מכדי לשים לב שהם לא חיברו את המכשיר המסכן לחשמל. אנשים דגולים באמת כמו אורי קצנשטיין ויתרו כבר מזמן על השתתפות בביקורות המיותרות של המדרשה ובצדק, לכן פרט לרועי שביאס אותי באותו יום בסופו של דבר לא היה אפחד שבאמת היה אפשר לדבר איתו בצורה הגיונית על עבודת סאונד שדרשה הבנה כל שהיא של העולם החיצוני. 2. בהגשת העבודות של אמצע השנה, בה הצגתי ציורים בפוטושופ של פאנק רוקרים וקטינות פאנקיסטיות עם קעקועים, גרבוז שאל אותי למה ציירתי אנשים ביונים עם כוחות על טבעיים. עכשיו, הקטע המפגר באמת הוא שאני ציירתי ציור ריאליסטי של חבר שלי מתוך צילום. בצילום היו לו הרחבות באוזניים. אבל לגרבוז ההרחבות נראו כמו ברגים והוא החליט שזה גיבור על ממתכת כי הציור הזכיר לו קומיקס. אני חושב שבכל פעם שאני ניסיתי להציע אלטרנטיבה שלא קשורה בדרך זו או אחרת לאיזשהו אמן שהשיא השני שלו היה איפשהו בשנות השבעים המאוחרות, או אומן צעיר יותר שביסס את הקריירה שלו על אומן אחר שהשיא השני שלו היה איפשהו בשנות השבעים המאוחרות, בכל פעם כזו אמרו לי שאני צריך להתנסח. בכל פעם שניסיתי להציע עבודה שאין לה איזשהו תוכן פוליטי ישראלי או פנים אומנותי על אירוע פוליטי או על אומן שעסק בכיבוש איפשהו בשנות השבעים המאוחרות, בכל פעם שאני או מישהו שאני מכיר ניסינו לעשות משהו שמישיר מבט לעולם ולא מתנשא מעליו לגובה של עשרים קילומטרים, בכל פעם כזו אמרו לנו שאנחנו צריכים להתבגר. אולם, כדי שזקני השבט לא ירגישו חס וחלילה כמו מבוגרים מדי, גם הם חייבים להזכיר מדי פעם אומן צעיר בביקורות. הרי אחרת מה יהיה? איך תוכל להיווצר תרבות אליטיסטית עדכנית וחדשה אם לא נתייחס לדור החדש באיזושהי דרך? ואכן מצאו זקני השבט זוג פתרונות משולב ומדהים, כל-כך מדהים עד שיש להניח שבעתיד הרחוק עוד יספרו אגדות על פתרונות אלו ועל הימים בהם התהלכו השניים בקמפוס של המדרשה. גם אני נחשפתי לפלאי היעילות והאמינות של פתרונות אלו, שכן השנה, חופשי מלימודים ברב ימי השבוע (פרט לימי ראשון שבהם כאמור, תקעו אותי בשעורי השלמה), התחלתי לעבוד כנציג אלקטרוניקה ברשת מוצרי חשמל. בהערת שוליים אומר שהחברה מרוצה ממני מאד. רק היום מכרתי את אמא שלי לחמש לקוחות פוטנציאליים שונים (בהסכמה לתת שירות לבית הלקוח, וברב המכירות גם שכנעתי את הלקוחות לקנות עוד מכונה משולבת). תושבי השרון אוהבים את האמהות שלהם, אוהבים תרבות וכמובן, יותר מכל, הם אוהבים את המכונות המשולבות שלהם. ואם באזור השרון ובמכונות משולבות עסקינן, אז ברשותי אינפורמציה שנראה לי שכל צרכן ויצרן אומנות צריך לדעת על כמה מהמוצרים המובילים שמוצעים כיום במכירה מוקדמת בשוק האומנות של השרון: המדרשה, שהיא בעצם סניף מרכזי של רשת "אומנות ישראלית (המשווקים והיצרנים הרשמיים של אומנות גבוהה בישראל מאז שנות השבעים!)" היא חלק מתאגיד נפלא הכולל בתוכו את בצלאל ומנשר - לצרכים מתקדמים - וכמובן את רשתות חנויות הילדים "אומנויות" ו"תלמה ילין" שנעשית נגישה, עסקית וידידותית יותר ויותר לקהל הרחב מדי שנה. מוקדי השירות של רשת זו נמצאים בצידי כל רחוב וסמוך לכל קניון. המרכזיים ביניהם הם סניף רוזנפלד במעלה רחוב דיזינגוף, סניף "אלון שגב" סמוך למוזיאון ישראל וכמובן "ביתן הלנה רובינשטיין". כיום עומלת המדרשה על דגם חדש של מכונה משולבת שמבצעת אול-אין-וון גם שירותי וידאו ארט, פיסול, ציור סאונד, הדפסה, סריקה, צילום ופקס. מכונה זו עתידה לבוא בשני דגמים מובחרים, הלא הם צמד הפתרונות המבריקים אותם ציינתי קודם: 1. דגם בן-הגרי BED-3X1perfection / 2. דגם תום פניני / BED- Laser Perfection ערכת דיו התחלתית כלולה בשניהם. כבל USB יש לרכוש לחוד.

הפיצ'ר(feature) האמיתי של הדגמים האלו הוא העמידות שלהם תחת ביקורת, אבל כדי שנבין טוב יותר את הנקודה, עלינו להכיר מקרוב יותר את אופן התנהלות ביקורות העבודות של המדרשה:

המדרשה – חד, יותר חד, יותר אמין, הרבה יותר משקף!

הגאונות האמיתית גלומה בחיסכון האדיר בדיו. עד עכשיו אומן ממוצע היה מבצע סדר גודל של עבודה טובה אחת בשנה ועבודות בוסר רבות שהיה דרוש בהן שיפור. כדי להוביל לשיפור זה המורים, כדרכה הנפלאה של המדרשה, מתגודדים סביב התלמיד וזורקים עליו מחסניות דיו (לפעמים שחור ולפעמים צבעוני משולב שכולל C/M/Y), חצץ, נוצות וכורכים אותו בלבד. ריטואל זה הוא הסימולציה הקרובה ביותר לעולם האומנות החיצוני שהמדרשה רואה לנכון לשחזר ולקדש שוב ושוב. משום מה החליטו במדרשה שעולם האומנות דומה בצורתו למשרד תעמולה בולשביקי הרבה יותר מלשוק פתוח. לפי קו מחשבה זה, יש להכין את התלמיד לקבוצות ביקורת ולישיבות צוות הערכה ומשוב קולקטיביות, אשר בהן הדעה האינדיווידואלית של הדובר תמיד מייצגת את ה"ארגון". מוזר איך לא שמתי לב לזה קודם. הרי אני הייתי בטוח שעולם האומנות הוא מקום שבו אנשים צופים באומנות באופן אישי, מסתובבים בקבוצות חברים קטנות ודנים במה שראו ושאת הביקורות הם קוראים בפרסומים או מדברים אותה בינם לבין עצמם. למיטב ידיעתי לתערוכה מגיעים הרבה אנשים בדלניים, שותים יין, לובשים את הבגדים השחורים היותר טובים שלהם ומחייכים אחד לשני בזמן שהם אומרים לאומן המציג: "מזל טוב, התערוכה נוראית, כל מי שמציג איתך איום ונורא אבל את העבודות שלך אהבתי". מיד אחר כך הם מסתובבים עם כוס היין הזול שלהם (שמסופקת באדיבות על ידי בעל הגלריה) ואומרים אותו דבר לאומן המציג השני. כמה ימים אחר כך מגיע אספן זקן לגלריה בשעות הבוקר ואם עולה בחכתו, מוכר לו הגלריסט עבודה עליה לוקח לעצמו עמלה זעומה של 50 אחוזים בלבד. במילים אחרות, לטוב ולרע, עולם האומנות הוא מנגנון בעל אופי בין אישי ומנוכר לרב. את השיחות הטובות והבונות עושה אומן עם קולגות אחד על אחד או בסטודיו (חוץ משיחות גלריה רוויות אלכוהול שנעשות פעם ביובל, שגם אליהן לא מגיע כלב ואם מגיע אז הוא בדרך כלל האומן עצמו, שמנסה בין הסדקים להזכיר לכולם שבלעדיו לא היה לגלריה מה למכור). השיחות היחידות שעשויות להיות נוקבות, עסקיות והרות גורל עבור אומן לעתיד הן שיחות עם גלריסטית (גם גלריסט, גם גלריסט יא חבורת זבלים מתחסדים) שכפי שאנו מגלים שוב ושוב, היא בדרך כלל אשת עסקים שלא שואלת שאלות מורכבות מדי. אבל כאמור, אני כנראה טועה. ולכן מטרתו של טקס הביקורת המידרשתי הוא להכין את הסטודנט לרגע שבו הוא יעמוד מול גלריסט או אומן אחר ויהיה מוכן לאותו מטר של דיו ונוצות. הטקס לרוב נערך מול קהל של תלמידים מתפעמים נוספים, וזאת כדי לייצר הדמיה מושלמת עוד יותר לעולם החיצוני שהרי כולנו יודעים שבעולם האמיתי אנשים צופים באומנות בקבוצות קירקסיות, והרי ידוע ששיח אומנותי מתנהל תמיד בפורומים התקהלותיים ענקיים בהם כל מבקר מתערטל בתוך הרבה מילים שנגמרות בסיומת "איסטי" ואז יורק סמוחטה דלת חומר, רב גונית ושנונה כאחד שמלווה בתשואות קהל. המדרשה, שמעוניינת להציע כמה שיותר כיוונים ואופציות מוכרות, דואגת להימנע מדיון אינטימי, אישי ואוורירי כדי שהתלמיד לא יתבלבל. היא דואגת ללכת בנתיבים הבטוחים של מסורות שמאלניות ליברליות וחדשניות שאושרו על ידה בעבר. מעבר לכך, חשוב לציין שהרוח הליברלית המדרשתית נותנת עדיפות ראשונה לכל אומן צעיר וחדשני שיעסוק שוב, באופן מפתיע וחסר תקדים א.בכיבוש, ב.במעמד האישה (רצוי הערבייה), ג.יפגין באופן רדיקאלי מודעות לדלות החומר, הרי היא המורשת הנפלאה של רפיא לביא. ו-ד.יתרום לדיון הכול כך רלוונטי בסוגיה "האם הציור מת או שסתם נרדמנו מול ערוץ שידורי הכנסת”. כמו כן, ערוכה המדרשה בהתאם לעסוק בכובד ראש בסוגיות המהותיות והקשות: "האם אומנות במחשב היא דבר לגיטימי”, "האם מותר לחשוב על עיצוב ואיור כעל אומנות ואם כן מה הגבול המנומס והלא מסוכן ו"האם מותר לנסוע בשבת". אבל בדיוק כשעמדתי לצעוק "קיבינימט, למי אכפת" יצאה המדרשה עם שני הדגמים החדשים שלה:

אז מה בעצם אנחנו מציעים לכם בחבילה החדשה?

דגמי בן ותום, לטענת היצרן, לא מפספסים אפילו פעם אחת. אין להם צורך בביקורת או בהכוונה אלא רק בשימון ושיבוח מתחדש. כלומר, כל הדיו לא נזרק סתם, אלא נספג! בן-הגרי איטי מעט אבל יסודי יותר. התוצאות שהוא מספק מפנימות באופן מקיף את כל תולדות האומנות על פי המדרשה החל מהתקופה הפרהיסטורית. משחר האומנות העכשווית הרלוונטית הלא הוא יום הצגתה לראשונה של המשתנה של מרסל דושאמפ, ועד לרגעים העדכניים ביותר של עולם האומנות החם והתוסס של מתיו בארני (תמות נפשו עם פלישתים) בשלהי שנות ה-90. אבל לא זאת בלבד, שהרי בן הגרי הוא מכשיר מחוכם שמסייע למנגנון המידרשתי להשלים את הפער בין הקבר שבושש לבוא לבין הכאן והעכשיו! דגם הגרי גם משמיע אמ-פי שלושים של השירים האופנתיים ביותר! כמו לדוגמה רוח הנעורים של "אליל התרבות האחרון" קורט קוביין (לעיון נוסף פנו לקטלוג בן-הגרי על גבי די-וידי, ניתן להשיג בקופה). בזכותו חילחלה נירוונה להכרה המדרשתית 13 שנה אחרי שקוביין תקע לעצמו כדור בראש. עכשיו המדרשה היא מספיק אפ-טו דייט בשביל שיהיה אפשר לישון בלילה. עכשיו אפשר להתעלם לחלוטין מכל העשור וחצי שבא אחר כך ולהמשיך להרגיש צעירים במידה לא מפלילה. תום פניני לעומתו מיועד ללקוח שצריך תוצאה מהירה יותר אך צעירה ומרשימה גם יחד. אם בן הגרי הוא התוצאה של ילד שישב בשיעורים של בועז ארד בתלמה ילין וראה את סרטי קרמסטר 1 עד 1492 (מאתיו בארני) ואת מובי דיק (גיא בן נר) יותר מדי פעמים והחליט שהוא גם רוצה, אז תום פניני הוא התלמיד שישב לידו. רק שהוא ראה את פול מקרת'י (היידי) בונה סט קולנועי מקרטון וחרא וחשב לעצמו שבטח יש דרך לעשות "כזה" אבל שיהיה יותר פופי, קליל ונעים. תום החליט שהוא רוצה לעשות בניינים דלי חומר שיהיה בהם טיפה רומנטיקה, קצת הייפ תקשורתי. שיהיה אינטליגנטי ופורץ גבולות אבל גם נוגע ללב. משהו שבסוף היום תרצה להביא למי שעשה אותו פרחים ומחיאות כפיים. ואכן, כולנו מוחאים כפיים לתום פניני בסוף כל ביקורת, והפרחים, הו הפרחים. ובת זוגתו של תום פניני, הו, כמה נפלאה היא בת זוגתו של תום פניני, שאותה בחר מכל הנשים בתבל, לאחר רומן קצר עם בר רפאלי ונישואים כושלים עם דמי מור. וכמובן אבא של תום! כמה נפלא הוא אבא של תום. איזה נפלא הוא עולם בו סלב יולד סלב. תום פניני הוא ההוכחה הדרושה למדרשה שיש באפשרותה לשווק אומן שהוא גם יפה תואר, צעיר ומרדני, אבל מרדני בצורה הנכונה, בצורה הרהוטה והתקינה. מרדנות על פי מסורת דלות החומר! מרדנות בשם רוח הקודש של המדרשה. אמן סלע. ישתבח שמם, שיהיו בריאים ויזכו גם הם להציג את הוידיואים שלהם על גבי מסכי ענק במומה. אז זהו שאני לא ממש קונה את כל העניין והנה למה: הבעיה היא בנוהל האחריות לארבע שנים שמציעה המדרשה. אני כבר מכיר את זה ממזמן, האחריות תקפה בזמן שהמכשיר עדיין פועל באופן תקין. ברגע שהמכשיר מתקלקל אתה מגלה שהאחריות נגמרה. מה שאני מנסה לומר זה, שאף אחד, חוץ ממני מרגע זה, לא באמת ניסה לבדוק את הדגמים הללו מול ביקורת אמיתית. המדרשה כל-כך עסוקה בלשבח את עצמה על כך שיצרה דגמים כה מושלמים עד ששכחה לבדוק אם וכיצד יגיבו הדגמים למצב שבו אכן יקבלו ביקורת. מה יקרה לאגו אם הוא לא יהיה במרכז? מה קורה אם לא משבחים אותו במשך יותר משלשים יום? כמה יעלה לתקן אותו? אולי יהיה עדיף כבר לזרוק ולקנות חדש? אני מתחיל להאמין שהעתיד נתון מראש - הדרך היחידה למנוע קילקול היא לא לתת לשניים לצאת לעולם מתוך בועת האומנות הגלריסטית המשתקפת במדרשה. רב הסיכויים ששניהם ינהלו את המקום עוד מספר שנים. אז אני אבוד מראש, זין. בכל זאת אני מנסה לבדוק לטובת כולנו. מחר אחרי שיקראו את הטקסט נגלה איך השניים מגיבים לביקורת. דגמי בן ותום מתנוססים כל-כך גבוה מעל פניי עד שלפעמים, כשאני רחוק מספיק מהמדרשה אני כמעט ולא רואה אותם, שומע אותם או שם לב לקשר כלשהו בינם לבין פני השטח. הם שומרי הסף של עולם שכולו טוב, עולם שבו יכולים השליטים למלוך בשקט מרדני ולנאום בגאווה בטקס הסיום על כמה הם גאים במוסד אשר שומר על פתיחות ואף מסיר את הכובע בפני אותם סטודנטים אמיצים! סטודנטים אומנים ומורים לעתיד, שמעיזים ליצור אומנות טיפה שונה !סטודנטים ששובתים ונאבקים על זכויות האדם בישראל! סטודנטים שיודעים מה זה חינוך! סטודנטים שרוצים לשנות! גם אני עמדתי בקהל בטקס האחרון ושמעתי את הנאום המרגש הזה, אז ראיתי איך, כנגד כל הסיכויים קיבלו את המלגות והפרסים האומנים שבחיים לא חשבתי שיבחרו: • אומנית שעסקה במעמד האישה/הסטודנטית/חסרת הישע. אומנית שהבחירה בה היא חיונית כדי לצייר את המדרשה בתור מוסד לוחם זכויות וחופש שבא לייצג את זכויות הסטודנט. בין אם היא אומנית טובה או לא זה לא משנה באמת, נכון? לא, אין ספק שלא היה שום שיקול פוליטי תדמיתי בבחירה זו. נו באמת. • פסלת אחרת שדלדלה את החומר במימדי ענק. אינסטליישן מפלצתי. מונומנט של ממש למסורת המדרשה. הרי ברור שהיא קיבלה את הפרס כי היא עשתה משהו חדש ובועט ולא כי היא פשוט עשתה שוב את מה שתמיד עושים פה, רק בענק ומקיר לקיר. • אומן שעשה שוב סרטוני וידאו ארט ברוח צעירה "אמ-טי-וי" שלא מזכירה כלל את הוידיאים של גיא בן-נר, מייק קלי ובועז ארד. הרי כולנו יודעים שוידאו ארט היא היא המדיה הצעירה והרועשת שמפיחה חיים בעולמנו היום, שנת 1984.

• ציירת "בד פיינטינג" (הוריבל פיינטינג, טריבל פיינטינג, סו טריבל איי קנט סליפ אט נייט) שציירה ציורים בניחוח מסורתי ויודאיקה. אני אישית מאד אהבתי את הציורים ועדיין אוהב. אבל אני מנסה לראות מעבר לטעם האישי. הבחירה בה הייתה בחירה הצהרתית: כל הכבוד למדרשה שעזרה אומץ לתת מלגה לתלמידה שעסקה ביהדות, בדת ובחרדיות, הרי הם האויבים המושבעים של השמאלניות. יותר רדיקלי לא יכולה המדרשה להיות! הציורים האלו כלל לא מזכירים לנו את העבודות האחרונות של רועי רוזן בסדרת ז'אנסטין פרנק) אולי העבודות המוכרות והטחונות ביותר בעולם האומנות הישראלית בחמש השנים האחרונות). אם באמת היו מבינים את איכויותיה המרשימות (אני לא ציני, אני באמת חושב כך) של אותה ציירת לא היו תוקעים אותה בתערוכה המזעזעת שמוצגת כרגע בגלריית האורחים. עוד בד-פיינטרית לאוסף. אחלה. וכמובן אחרונה חביבה, הבחירה האהובה עלי ביותר: • הצלמת המעולה! הטכניקנית הוירטואוזית והקונספטואליסטית לא מהעולם הזה שצילמה סמטאות אנונימיות בתל אביב! וואו, אני... כאילו שיואוווווו.... היו לי דמעות בעיניים, באמת.. זה, זה... זה פשוט לא משהו שרואים כל יום בתערוכת צילום בישראל. איזה אומץ היה לצוות הבוחנים להגיש מלגה לעבודה כל-כך חסרת תקדים!! איזה מזל שצוות הבוחנים היה חכם מספיק לא להרשות לאומנים משמימים לקבל את המלגה. כאלו שהשתמשו במחשב ובמדיות שאינן מהריבוע הקדוש "וידאו-ארט/ציור/צילום/פיסול”, כאלו שלא עסקו בפוליטיקה עכשווית אלא בחומר עצמו ואפילו העיזו להשתמש בהומור שצריך טיפה רקע בפופ ובקולנוע ישראלי כדי להבין אותו. הרי אם הם היו מקבלים את המלגה, אז כל המבנה של כפר הקטקטים הבולימי של המדרשה היה מקיא את עצמו החוצה לעולם ולא היה נשאר אף-אחד באזור שיסביר למה לצייר על דיקטים עם גיר היום זה לא מחדל אלא שימור מסורת. שלא לדבר על זה שאם היו מעיזים לתת לאנשים אלו לקבל איזושהי הכרה, היה עולם האומנות הישראלי עשוי להצטייר לרגע כמעניין ופרודוקטיבי, ואז לבן הגרי ותום פניני הייתה נעלמת כל עמדת המשיחיות. אני לא יודע מה הייתי עושה אז. לא יודע איך הייתי יודע מה נכון ומה לא נכון, מה טוב ומה רע, מה וידיו ומה ארט? מה רמי ומה ריטה? (מספיק קשה לי לעקל את הגירושים האלה. הם ריסקו סופית את הסיכוי האחרון של הגרושים היאפים של תל-אביב להאמין שאהבת אמת אפשרית עדיין בהליקון. העולם כזה אני לא רוצה לחיות). הקטע המרגיז באמת פה הוא שאני לא יכול להצביע על הבדלים איכותיים מיוחדים בין האומנים שנבחרו ואלו שחשבתי שמן הראוי שייבחרו. אני חושב דווקא שלהרבה מהאומנים שקיבלו את המלגה היא באמת הגיעה. גם אם העבודות הן "נוט מי קאפ אוב ג'ק דניאלס" זה לא עושה אותי עיוור לחלוטין. אני לא מצפה שכל מה שאני אוהב ייבחר ומה שאני לא לא ייבחר. אני פשוט מצפה שהנימוק לבחירה לא יהיה קבור עמוק באדמה יחד עם הסיכוי היחיד לחדשנות אקדמית באומנות הישראלית. בקיצור, תודה לאל שלא קיבלתי את מבוקשי. אם זה היה קורה... לא הייתי כותב את מה שאני כותב ולא הייתי יכול לנצל את ההזמנות הנפלאה הזאת להרוס את כל הקשרים הנפלאים שצברתי השנה אם עדת אומני העתיד של ישראל. כשערכתי לאחרונה סקר שוק וביררתי ואף התייעצתי עם אנשי אלקטרוניקה מהסניף שבו אני עובד הגעתי למסקנה שיש כמה לקויות חמורות בקמפיין ובמוצרים. אבל כמובן, ברשת מעדיפים שנקבל את מה שנותנים לנו. לא נשאל שאלות ולא נבדוק אלטרנטיבות. בדיוק כמו בדגם שלמה ארצי, גיא בן נר וארץ ישראלי, ברשת ממשיכים רק להחליף לנו את האותיות (גיא בן נר, בן-הג-רי ... זה די דומה). בסופו ממשיכים למכור לנו ביותר כסף, אם איזה מבצע דבילי, בדיוק את אותה המדפסת. אפילו את הכבל USB כבר לא מקבלים בחינם וכולם יודעים שהדיו מתייבש מהר. עכשיו גם דאגו לזה שכשלמדפסת נגמר צבע אחד מתוך הארבע אז היא תשבוק חיים כדי שנהייה חייבים לקנות דיו נוסף. קיצר, בול אותה מדפסת עם שכלולים שרק עושים אותה מסורבלת יותר, ויקרה הרבה יותר לאורך טווח. המחיר נהיה כבד יותר עם הזמן. יבואו כאלו שיאמרו "רגע, עצור, אתה לא יכול לבוא לבטל מוסד רק בגלל שהוא מאייש עמדה ורק במגלל שהוא מנסה לטפח מסורת". אז זהו שאני כן. והנה ההסבר שלי למה:

אין שום מקום מזדיין אחר ללמוד בו במדינה המחורבנת הזאת!!

זה נחמד מאד שבשנות השבעים רפיא בא והתחיל פה משהו. אני באמת חושב שזה היה מעניין, מגניב וחדשני. המיתוס משכנע. אבל הוא משכנע בתור מיתוס ולא בתור דרך חיים כובשת. אני מבין את הצורך של אומני המדרשה כגון מיכל נאמן ודגנית ברסט לחזור ולעסוק במושגי המסורת הרפיא לביאנית. אנשים אלו עבדו קשה מאד לייצר מוסד חדש במקום שלא היה בו מוסד אלטרנטיבי לבצלאל. ובהתחלה זה הצליח. אבל אם חושבים על זה שנייה, המבחר נעלם. אני בתור סטודנט חייב לבחור בין שני מקומות: או המדרשה או בצלאל. בסופו של דבר כל המורים של המדרשה מלמדים בבצלאל ולהיפך. שלא לדבר על הסכומים המשוגעים שאני צריך לשלם למקום, שלא להזכיר את כל החובות המגוחכות העודפות כמו "תואר בחינוך". הרי כולנו יודעים שאומנות וחינוך הם חיבור משמיים ושכל אומן רוצה להיות מחנך בשכר עגום הרבה יותר משהו רוצה להיות עורך וידאו או גרפיקאי במשכורת של 10000 שקל לחודש. אז תודה לאל שמלמדים אותנו חינוך ולא מדיה. לטובתנו, כדי שיהיה לנו קל להתפרס בבור הביצתי האלים הזה. מה שאני בא לומר זה שמילא, אם המדרשה הייתה אחד מני מוסדות רבים, הייתי יכול לבחור ללכת ללמוד בה ולקבל עלי את הרוח שלה. אבל אני לא. אם אני רוצה להיות אומן שבע באקדמיה אז או שאנסה להיות בן הגרי או שאהיה ממורמר ואבעט בדלת האחורית.

לסיכום, עלי להבהיר ולהסיר כל ספק:

אני מעליב פה קולגות על ימין ועל שמאל וזה הולך בטח להיגמר יותר גרוע ממה שקרה לג'רי מגוויר. אבל אם זה כן משנה, אז כדי להציל את העור שלי אני בכל זאת אבוא ואומר שאני כן מחבב פה ושם עבודות של בן ותום, אני כן חושב שרפיא לביא היה איש חשוב שעזר לפתח דבר אחד או שניים. אני כן צוחק מהבדיחות של מיכל נאמן, אני כן גדלתי על כתפיו של רועי רוזן ואני כן חושב ש"אם לא ענק אז לפחות בגנו" (גרבוז) היא כותרת מעולה לעבודה, אבל אני פשוט חושב שיש עוד דברים ביקום. הבעיה היא לא אף אחד מהאנשים האלו באמת. הבעיה היא הרוח שמאמצת את כולם. הרוח שממקמת את כולם בתוך המערך ההירארכי האקדמי העלק מקצועי הזה. הרוח שהם מאמצים בלי לדעת אפילו, שגורמת לספינה רק לחוג במעגלים. אותה רוח שממשיכה להעלות על נס כל קשר בין עולם האומנות והתרבות הסובבת. רוח שהייתה מעדיפה שאומן יוולד בתוך גלריה לבנה וריקה וידע רק את מה שיש לגלריה להציע: כשהוא יראה משתנה הוא לא יגיד "יש לי פיפי" אלא הוא יגיד "דאדא, דאדא, אוונט גארד”. לא כי הוא מפגר מולד אלא כי אפחד לא סיפר לו שבמקור, במשתנה אמורים לעשות פיפי. וזה סוג של אוטיזם כפוי. אני לא רוצה לגמור כמו אמיתי סנדי. אני לא רוצה להיות עוד מאייר ממורמר שכל הזמן מתלונן על כמה שהכול חרא אבל לא יוצא את פתח יריד הקומיקס השנתי בסינמטק. (סורי אמיתי, אתה כל שני וחמישי נכנס בי, הגיע הזמן שתקבל קצת בראש, אתה ממש מעצבן עם הביקורות המיותרות שלך לרב, למרות שאני חושב שיש לך הרבה דברים חשובים להגיד). לא'ידע, אנשים, אני אולי ממממממש מחוץ לטווח הקליטה אבל תמיד הייתי בטוח שאומנות טובה קשורה בדרך לא דרך לרוקנארול. אני לא מבין איך אנשים בעולם האומנות הישראלית חושבים על אנדי וורהול כשהם רואים תמונה של אלביס ולא חושבים על רוקאנרול, רוקאבילי וצ'אק ברי. כשבן הגרי משכפל עבודה של אנדי וורהול, אלביס פרסלי הופך פתאום להיות איזה משהו שוורהול קישקש ושבן ציטט. אם וורהול לא היה מקשקש את זה אני לא יודע אם בן היה יודע שזה קיים. אז זה לא יכול להיות רוקאנרול, כי רוקנארול זה לא מוסיקה, זה רעש של העם. משהו נחות. רוקנארול זה משהו שאפשר רק לדבר עליו בדיעבד. צריך לכבות אותו בזמן שעושים שיח גלריה כי אחרת לא ישמעו את התלמיד המציג בוכה בזמן שבועטים בו. ומגיע לו שיבעטו בו! שיפסיק להקשיב לרעש הזה ושיתבגר..

אז אני מעדיף להגיד לכם בפה מלא ובחזה נפוח: לכו תזדיינו.


[עמוד ראשי]
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
מאמר אקראי

עריכת דף זה
שיחה על דף זה
גירסאות קודמות
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים

דפים מיוחדים
דווח על באגים